תרגום: שחר בראון

לפעמים אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור שוב על מה טוב בלהיות HSP  (אדם בעל רגישות גבוהה). בעיקר כשהעולם לא ממש מפסיק להזכיר לנו שהרגישות שלנו מוזרה, מעצבנת, או מוגבלת, מה שלא בדיוק נכון. אז הנה מספר מחשבות בנושא, התמצות של ההרצאה ממרץ האחרון בהולנד.

לפני הכול סקירה קצרה

עיקרה של התכונה הזו היא העדפה מולדת לעבד מידע לעמוק, להשוות את המצב העכשווי למצבים קודמים בעבר בצורה הכי טובה שיש בהתאם לידע שיש לנו. התכונה הזו נמצאת בכ 20% מאוכלוסיית בני האדם, וניתן גם למצוא אותה באותם אחוזים בגזעים אחרים, מזבובי פירות ליונקים מפותחים. זה לא סינדרום או הפרעה, אם האבולוציה מצביעה בעד ולא נגד התכונה הזו. אז בעד מה האבולוציה מצביעה? לא בעד יצורים שבקלות מוכנעים על-ידי הרבה גירויים, או שיותר דברים מפריעים להם, וגם לא בעד יצורים בעלי אברי חישה רגישים במיוחד. כל זה אולי נכון עבור חלק מאיתנו, אבל יש גם HSPs (אנשים בעלי רגישות גבוהה) שעובדים בסביבה עם הרבה גירויים שמסתגלים לכל מיני דברים מטרידים על-ידי שימוש במשקפיים או עזריי שמיעה. הדבר שעבורו נבחרנו, הדבר שבדרך כלל מבדל אותנו מאנשים אחרים, הוא שאנחנו מסכימים להתבונן בעולם, להגות בו, להביא בחשבון את ההשלכות לפני שאנחנו פועלים. אפילו מערכת החיסון שלנו עושה את זה – יש לנו יותר נטייה לאלרגיות.. אבל זו בעיקר האיכות של מערכת העצבים שלנו, גם המרכזית וגם הפריפריאלית.

פירושו של עיבוד יסודי הוא לא תמיד עיבוד איטי

אז אתם חושבים, "אוקי, אז אנחנו 'אוהבים לחשוב לפני שאנחנו פועלים.' זה אומר שאנחנו לא החלטיים, נכון?" לא נכון. לדוגמא, זמן התגובה שלנו הוא מהיר יותר משל אחרים, ואנחנו נבהלים יותר בקלות - אלה אינסטינקטים של עיבוד סופר-מהיר הנובע ממערכת עצבים שעוצבה לעיבוד יסודי מעמיק שהופך אותו גם למאוד יעיל. כך שאם אנחנו נמצאים בסיטואציה שמזכירה לנו מצב דומה בעבר בו תגובה מהירה הייתה התגובה הטובה ביותר אנחנו דוחקים או נדחקים לתגובה מהירה. הצורך במהירות הוא הסיבה לכך שהעיבוד המהיר שלנו הוא לא תמיד מודע, כמו למשל כאשר אנו חשים תגובה של פחד, האדרנלין משפיע על הגוף שלנו עוד לפני שאנחנו יודעים למה.

כמובן שאנחנו גם עלולים להגיע לתובנה לאט מאוד, ועדיין לא נדע איך הגענו לשם. זה מה שנקרא אינטואיציה – תכונה חזקה אצלנו. וכן, לפעמים אנחנו באמת הוגים ('חופרים'*) בכל ההשלכות והתוצאות האפשריות, כמו כאשר אנחנו עושים רכישה גדולה. אבל הנקודה היא שאנחנו לא תמיד מקבלי החלטות איטיים.

מה שרגישות היא לא..

להיות HSP לא אומר שאנחנו משעמים, 'נשארים בבית' חסרי סקרנות. כמומחים בהתבוננות, אנחנו מאוד מתעניינים במה שחדש. אנחנו פשוט מתעייפים מהר יותר בגלל שכל מה שחדש הוא כל-כך הרבה יותר חדש עבורנו! וגם, כיוון שאנחנו יכולים לעבד כל חוויה לעומק, אנחנו לעיתים רחוקות משתעממים, אם מישהו שואל על דעתנו. חוץ מכל אלה יש עוד תכונה - חיפוש אחר חוויות קיצוניות, שמשפיעה על רמת הסקרנות שלנו, ו- HSPs יכולים להיוולד עם שתי התכונות. אנשים אלה, שנולדו עם שתי התכונות, תמיד יהיו נלהבים לנסות דברים חדשים (כמובן רק אם זה בטוח במידה מספקת!)

רובכם יודעים שלהיות HSP לא אומר להיות ביישן או מופנם. למעשה, 30% מ- HSPs הם מוחצנים. אינטרוברסיה (מופנמות חברתית) היא הרצון לבלות זמן עם מעט חברים קרובים בשונה מהרצון שיהיו לך הרבה חברים, להכיר אנשים חדשים, או להיות בקבוצה גדולה. הרגישות שלנו והרצון לצמצם את כמות הגירויים גורמת להרבה אנשים להפוך למופנמים בגיל צעיר, אבל זה לא אותו הדבר.

להיות HSP לא קשור ל-"להיות נשי." התכונה הזו נמצאת במספרים שווים אצל בנים ובנות, למרות שהבנים מוציאים פחות נקודות במבחנים העצמיים בגלל שברוב התרבויות רגישות נקשרת בצורה שגויה כמשהו נשי. וזה בגלל שבתרבות שלנו, וברוב התרבויות האגרסיביות (התרבויות היחידות כמעט שנשארו), מצפים מגברים להיות "מוכנים לקרב", להתעלות על כאב, ולכן אמיצים ו"החלטיים".

היי, אם הם היו חושבים על זה פעמיים, אולי הם לא היו נלחמים. אז כדי להיות לוחמים טובים, הם צריכים להתעלם מכל מחשבה עמוקה יותר, או תחושה שעלולה להתערב ולהפריע בלהיות אגרסיבי. נשים אמורות להיות רגישות לתחושות ו"מה שקשור להן", ולשים את הערכים האלה מעל תחרותיות. כל זה היה בעיקר בעבר כחלק מניסיון להרחיק אותן מלהפגין נגד קרבות. מה שנשים לא אוהבות זה לבזבז חיי-אדם, בהתחשב בכל העבודה שהן משקיעות בלגדל ילד. (מעניין לגלות שבצרפת, עוד תרבות אגרסיבית מבחינה מסורתית, תרבות שהייתה מעורבת באין-ספור מלחמות, אותו הצורך בלוחמים טובים הוביל לרעיונות שונים לגבי מגדר, או מה שגברים ונשים הם "באמת". שם גברים נחשבים לאלה שמפתחים חברויות אמיתיות, כיוון שהם צריכים להתמודד עם הדברים הקשים בחיים אחד לצד השני. נשים לעומת זאת נחשבות לחסרות יכולת לפתח חברויות אמת בגלל שהן תמיד נלחמות אחת בשנייה על הגברים. אז הרעיון שנשים באופן מולד מתקשרות יותר הוא שנוי במחלוקת.)

קרוב לוודאי שרוב הגברים בתרבות שלנו וברוב העולם היו יכולים לעמוד בקצת יותר יכולת התקשרות ויכולת להיות במגע עם התחושות והרגשות העמוקים שלהם, בהתחשב באלימות שאנחנו רואים בכל מקום, שברובה נגרמת על-ידי גברים שהתעלמו מרגשות של אנשים אחרים ומרגשות החמלה של עצמם. אז במובן התרבותי, אולי כדאי שכל הגברים יהיו קצת "נשיים". פחות אגרסיביים ואימפולסיביים ויותר מתחשבים בכל המובן. זה אומר יותר רגישים. אבל אם העניין הזה של היות נשי נקבע על-ידי תרבות ולא על-ידי הטבע המולד של נשים, אנחנו יכולים לקרוא לעניין הזה "זה". גבר רגיש הוא יותר "זה". אבל ל"זה" יש פחות קשר לנשים או למה שהן עושות, חוץ מזה שנשים אמורות להיות יותר "זה" וגברים אמורים להיות פחות "זה".

בנוסף לכל, נשים שהן HSP לא בהכרח יהיו יותר "זה". יכול להיות שהן עברו תהליך מעמיק של עיבוד התסביך המגדרי של התרבות שלנו ויצאו מהצד השני שלו תוך ביטוי של הנשיות שלהן בצורות לא כל-כך טיפוסיות לנורמות המגדריות.

ושוב, לסיכום החלק הזה, להיות HSP זה לא "תסמונת" או "סט של תסמינים שפוגעים בתפקוד." זה עלול להיראות למישהו אחר שאנחנו לא מסוגלים לתפקד כמוהם, ובכן, זה שטויות. "רגיש" זה לא עוד מינוח לנוירוטי, ביישן, דיכאוני או חרד. זה נכון ש HSPs הם יותר אמוציונאליים, אבל לרוב הם לומדים לשמור את זה לעצמם. והמחקר שלי הראה ש- HSPs שהייתה להם ילדות בעייתית, הם יותר ביישנים, חרדים ודיכאוניים בהשוואה לאנשים שהם לא HSP שגדלו באותם תנאים. אבל  HSPs שהייתה להם ילדות טובה-מספיק אין יותר או פחות מהקשיים האלה בהשוואה לאנשים שאינם HSP. למעשה, מחקרים מראים שעם ילדות טובה-מספיק אנחנו יותר בריאים, פיזית ומנטאלית בהשוואה לאנשים שאינם HSP עם אותו סגנון של ילדות טובה-מספיק.

דבר נוסף רק כדי להסדיר נושא קשור. רגישות גבוהה זה לא "אוטיזם בתפקוד גבוה" או תסמונת אספרגר. זה בכלל לא נמצא על קשת האוטיזם. לאנשים עם הפרעות אוטיסטיות יש מוח שלא "קיצץ" כראוי את הרשת הנוירולוגית, תהליך שקורה בגיל הינקות. כתוצאה מכך, גם הם מעבדים יותר מידי מידע, אבל הם עושים את זה כל הזמן ומסיבה אחרת לגמרי. זה גם קל לראות את ההבדל, לאנשים שנמצאים על קשת האוטיזם הייתה בעיה להגיב או לזהות אותות סוציו-אמוציונאליים (מה שאנשים אחרים חושבים או מרגישים בלי קשר למילים) כמעט מאז הלידה. אנשים אלה צריכים לשנן תגובות, איך להגיב למישהו שמרגיש עצוב או כועס. לעומתם, HSPs הם בדיוק ההפך – הם מרגישים יותר מידי מודעים לאותות האלה. היוצאים מהכלל הם אותם HSPs שהמערכת הרגשית שלהם כבתה כתוצאה מאירועים בילדות המוקדמת שלהם; אך הם לא נולדו כך ומבנה המוח שלהם שונה ממבנה המוח של מישהו אוטיסטי מלידה.

התועלת שיש ברגישות עבורנו ועבור הקרובים לנו

קודם כל, הודות לכל העיבוד המעמיק הזה, פשוט יש לנו מושג יותר טוב לגבי מה שקורה עכשיו, במקרה ששואלים אותנו או שאנחנו צריכים לדעת. אנחנו מרגישים יותר את האופן בו המצב הגיע לידי מה שהוא עכשיו והדרכים השונות אליהן המצב יכול להתפתח בהתחשב במה שיקרה עוד רגע. במילים אחרות, אנחנו אינטואיטיביים.

שנית כל, בדרך כלל אנחנו יצירתיים. ההגדרה של יצירתיות היא לחבר יחד דברים שלא נחשבים קשורים אחד לשני, וזה מצריך עיבוד מעמיק ומלא יותר של חוויות, סיטואציות ואפשרויות. (זו תכונה מאוד מועילה במקום העבודה.) כמובן שיש יוצאים מן הכלל. מכיוון ש- HSPs מאבדים את הביטחון העצמי שלהם בקלות, אם הם נדרסו על-ידי חוויות מוקדמות של ביקורתיות, היצירתיות שלהם יכולה להיות מודחקת, מועברת לחלומות, פנטזיות או להערכה של התוצרים היצירתיים של אחרים. אבל באזורים האלה היצירתיות שלהם ניכרת מאוד.

שלישית כל, HSPs הם מאוד מצפוניים. כמובן שיש יוצאים מהכלל, ואנשים יכולים לחשוב שהדרך של אדם שהוא HSP להיות מצפוני היא לא נכונה – בכלל לא מצפוני. (לדוגמא: אם HSP חושב שתפילה יכולה לשנות את העולם יותר מהפגנות פוליטיות, האקטיביסטים עלולים לומר שהוא או היא לא נוהג במצפוניות בכך שהוא נשאר בבית להתפלל ולא מגיע להפגנה.) המצפוניות שלנו היא , אפשר לומר, אוטומטית, בשל הסיבה שאנחנו חושבים על ההשלכות של הפעולה או החוסר פעולה שלנו. אנחנו לא יכולים שלא להתחשב, "מה אם כולם היו עושים את זה?" או, "מה אם לא אסיים את העבודה?" אנחנו מצפוניים גם בגלל שבאופן טבעי אנחנו הוגים ולומדים מהטעויות שלנו. אנחנו לוקחים משוב שלילי מאוד ברצינות, ומשתנים כתגובה.  לכן אנשים מתלוננים שאנחנו לוקחים דברים "יותר מידי ברצינות" או "יותר מידי באופן אישי". אבל לא הייתם מעדיפים למשל מנתחים, עורכי דין ונבחרי ציבור שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות? כולם מרוויחים מהמצפוניות שלנו. אז אם הם אומרים ש"אנחנו כפייתיים" (קומפולסיביים), בכך שאנחנו שמים לב לאיפה נמצאות היציאות, הם ישנו את הגישה שלהם אם תהיה שריפה.

דבר רביעי, בממוצע אנחנו חומלים ואמפאטיים. אנחנו יכולים לקרוא אותות רגשיים. אנחנו מאוד רגשיים בעצמנו, אז אנחנו יכולים לדמיין טוב מה האדם האחר מרגיש, ומה יקרה בתוכו אם הצרכים שלו לא יסופקו, ואם הוא ירגיש שלא מבינים אותו. אנחנו מתקשרים בעדינות כי כך אנחנו אוהבים שמתקשרים איתנו.

דבר חמישי, אנחנו טובים בלהרגיש סוגים שונים של תקשורת לא מילולית וסימנים של צרכים פיזיים ורגשיים. זה מקנה לנו כישרון לדעת באינטואיציה את הלא-מודע ולחוש את הצרכים של אלה שלא יכולים לדבר, כמו בעלי חיים, צמחים, תינוקות והגוף האנושי.

דבר שישי, בגלל שאנחנו יותר אמוציונאליים (לדוגמא, בוכים בקלות), אנחנו מה שאני מכנה מנהיגים רגשיים. למה אנחנו יותר אמוציונאליים? זה בלתי נמנע -  אנחנו מעבדים הכול יותר לעמוק, חשים את ההשלכות הרגשיות כמו גם האינטלקטואליות המלאות. וזה לא שאנחנו מרגישים יותר רק רגשות שליליים – אנחנו מרגישים בעוצמה גם אהבה, שמחה, גאווה, התפעמות וכל שאר הרגשות החיוביים. כשאחרים עוד לא מודעים למה שהם מרגישים, לעיתים קרובות אנחנו כבר מודעים לזה. אז אנחנו יכולים להיות החיישנים הרגשיים. אם זה זמן מתאים לבכי, זעם, לרוץ בפאניקה, להביע תודה, לתת חיבוק, או לתת רק חיבוק אגבי, וכן הלאה, לעיתים קרובות אנחנו נעשה את זה ראשונים – או נימנע מלעשות את זה – כך שאחרים יעשו את אותו הדבר. כמובן שיכולות להיות לנו גם תגובות לא נכונות, במובן שהן עלולות להיות מבוססות על אינפורמציה לא נכונה או על התסביכים שלנו, וזה עלול לגרום לנו להרגיש די מבוישים. אבל זה הסיכון עם כל סוג של מנהיגות, וזה עלול לקרות בין אם אנחנו בוחרים להנהיג ובין אם אנחנו מגלים שאחרים הולכים בעקבותינו.

דבר שביעי (כן שביעי..*), יש לנו חוש חזק לגבי מה גורם לאווירה נעימה. בדרך כלל אנחנו יודעים לעשות שינוים קטנים שיגרמו לנו ולאנשים אחרים יותר בנוח. זה כישרון לא קטן, בהתחשב בכך שכל מה שקורה בסביבה מסוימת מושפע ממצבים גופניים עדינים שרוב האנשים לא משגיחים בהם. ניקח דוגמא פשוטה, אם התאורה חלשה, אנשים עלולים לקרוא לא נכון אחד את השני.

ולסיום, אנחנו יותר במגע עם הלא-מודע האישי והקולקטיבי. סימן אחד לזה הוא החלימה (חלומות בהירים*) שלנו. עוד סימן הוא היכולת שלנו לחוש את מה שאינו מילולי, שזה בדרך כלל האופן בו הלא-מודע חושף את עצמו. עוד סימן לכך היא האינטואיציה שלנו, שמאפשרת לנו להרגיש מה עוד קורה חוץ ממה שעל פני השטח. ליכולת להיות בקשר עם הלא-מודע יש ערך רב, שכן יש לנו בחירה רק כשאנחנו הופכים את הלא-מודע למודע. לדוגמא, בו נניח ש- HSP שלומד היסטוריה מתחיל לשים לב למשהו שאחרים פספסו, שמלחמות קורות בכל דור (וזה אכן כך), בלי קשר לאם הסיבה עליה נלחמים היא טיפשית או חשובה. בהתחשב בתובנה הזו, ה- HSP שלנו עשוי להתחיל לחקור את הלא-מודע שלו כמו גם את הלא-מודע הקולקטיבי, בניסיון להבין למה זה קורה, וכך אולי תהיה לנו אפשרות בחירה אם להילחם את המלחמות האלה. (אני לא אומרת כאן ש-HSP הם בהכרח פציפיסטים, HSP יכול לשים לב גם לכל הפעם בהן אי-לחימה הובילה לכך שדברים יצאו משליטה. אני תמיד מדגישה שחלומות וחומרים אחרים מהלא-מודע מספקים מידע נוסף לאופן התמודדות במצב מסוים, אך הם לא בהכרח מספקים את כל המידע או ההוראות לגבי הפעולה נכונה מבחינה מוסרית או מעשית להתמודד עם אותו המצב.)

התועלת לשאר העולם

כמובן שזה לא ממש אפשרי למתוח קו ברור בין התועלת של הרגישות עבורנו ועבור הקרובים לנו לבין התועלת עבור שאר העולם. אבל זו דרך נחמדה לתאר את זה !

ראשית כל, כבר אמרתי פעמים רבות שאנחנו ה- HSPs, אנחנו כמו יועצי מוסר ודת למלכים-לוחמים שאינם HSP. ראיה לטיעון שלי היא ש- HSP באופן טיפוסי ממלאים את תפקיד הייעוץ: הם היועצים למנהיגים והמורים לנסיכים. הם היועצים, המנחים, האסטרטגים, ההיסטוריונים, המדענים, פרשני החוק, האמנים, המנהיגים הרוחניים והמרפאים. בלעדיהם, המלכים הלוחמים יעשו החלטות שטחיות, חסרות אסטרטגיה נכונה, שלא מתחשבת בהשלכות רחוקות טווח. על אף שזה עלול להיות לא פופולארי ולא נוח, אנחנו חשים בכל התוצאות האפשריות של "רווח מהיר". לדוגמא, אנחנו לא יכולים שלא להתריע על כך שהשלכות ארוכות הטווח עלולות להתבטא בפגיעה בשביעות רצון הלקוח, בדימוי ציבורי, או בבריאות הסביבה, או שהרווח המהיר הזה מערב סיכון גבוה להיקנס על אי-עמידה בתקנות. אני חושבת שכל היסטוריון יסכים שכשתרבות לא עושה מספיק התבוננות – לא עושה שימוש ב- HSPs שלה – היא מתדרדרת. איך? אנשים שאינם HSP ממלאים את התפקידים שאמורים לעשות HSPs, כמו הוראה, יעוץ, תכנון, פרשנות החוק, וחיוץ (אקסטרפולציה) של נתונים היסטוריים ותצפיות מדעיות. אנשים שאינם HSP אולי נראים יותר מתאימים משום שהם יכולים לשאת יותר קלט (input), ולהגיע להחלטות בזמן קצר יותר – הם מתנהלים יותר טוב תחת לחץ (ונותנים את התשובות שאנשים אחרים שגם הם לא HSP רוצים לשמוע). אבל, כל אחד מהתחומים האלה משתנה לרעה, כיוון שאנשים שאינם HSP יבצעו את המשימות האלה אחרת, והתכנון ארוך טווח שלהם יהיה פחות טוב.

דבר שני, חוץ מהרווחים שיש לתרבות כש- HSPs עושים את העבודה שהם טובים בה, יש לתרבות תועלת גם מ- HSP שעושים כל עבודה, אפילו בצבא ובמשטרה. לדוגמא, הכרתי  HSPs שהיו שוטרים מצוינים. הם יכלו לחוש בעיות עוד לפני שהן קרו. אנחנו יכולים לעשות כמעט כל עבודה בצורה טובה, אבל אנחנו נעשה אותה אחרת, ונביא אסטרטגיות אלטרנטיביות שיניבו את אותן תוצאות, ואם אסטרטגיה אחת לא עובדת, אחרת עשויה לעבוד.

דבר שלישי, תרבות תמיד מרוויחה כשחלק מהאנשים, בדרך כלל יהיו אלה  HSPs, דואגים לצדק חברתי. זה נכון בין אם הם ניגשים לנושאים חברתיים בצורה הגיונית או על בסיס תחושות. אנחנו יודעים שלהיות הוגן ואדיב לכול, יניב את התוצאות ארוכות הטווח הטובות ביותר עבור כולם, ואם לא מסיבה זו אז כדי למנוע את הזעם ואת המחיר של דיכוי אלו שהתנכלו להם.

דבר רביעי, זה ברור מתוך הדיון שלי על ה"נשי" שאני חושבת שלגברים רגישים יש תרומה חשובה בריסון גברים שאינם HSP, בשל היותם מאותו המגדר. כפי שכבר אמרתי, רוב האלימות בעולם מבוצעת על-ידי גברים (למרות שלעיתים קרובות זה כדי להגן על נשים או בגלל שנשים עודדו אותם). ורוב רובה של האלימות נעשית בצורה אימפולסיבית, על-ידי אלה שלא לקחו את הזמן לראות את ההשלכות ארוכות הטווח של אלימות, או זמן לתכנן אסטרטגיה שבסופו של דבר תביא לאותן תוצאות עם פחות מחיר ופחות מאמץ. נראה לי שגברים רגישים לעיתים רחוקות יהיו בעד אלימות – לא בשל פחדנות, או אפילו חמלה, אלא בגלל שהם יכולים לראות את הנזק בטווח הרחוק לגופם ותודעתם של הקורבנות ומבצעי הפשעים.

ועם זאת, למרות ש- HSPs לא אוהבים לפנות לאלימות, זה לא אומר הם מגנים לא טובים. למעשה- הם טובים יותר – הם יכולים לצפות סכנה ביתר קלות. באופן כללי הם טובים יותר בהימנעות מצרות או שהם כבר חשבו איך להתמודד איתן. הם באופן ספונטני עיבדו את כל האפשרויות, וכשהם כבר פועלים, הם עושים זאת במהירות, יעילות ולא בצורה אימפולסיבית ואקראית.

דבר חמישי, עוד תועלת יש לעולם היא הרגישות שלנו לטבע והיכולת שלנו לחוש בו בבית. אנחנו מעריכים את הטבע; עם מעט למידה אנחנו יכולים לחוש מה הטבע צריך כדי להישאר באיזון; אנחנו יכולים גם להכיר בסכנות שבטבע; ויותר מכל אנחנו יכולים לחזות בצורה טובה יותר את ההשלכות של התעלמות מן הטבע.

דבר שישי, אני מאמינה שאחת המתנות הגדולות שלנו לעולם, היא הנטייה (ה-כמעט אובססיבית) למצוא משמעות בחיים או באירוע, בין אם אנחנו חוקרים את זה מפרספקטיבה רוחנית, פסיכולוגית או פילוסופית. אנחנו לא נכחיש בקלות את הנושאים הרגשיים הגדולים ביותר בחיים. כיוון שאנחנו מהרהרים בנושאים האלה יותר מאחרים, לעיתים קרובות יפנו אלינו בשביל דעותינו או אפילו רק בשביל הנוכחות שלנו.

ואחרון חביב, כיוון שאנחנו מהירים יותר ב-לא לאהוב או לסבול ממה שלא נעים, רעיל או מזיק, כולם מרווחים כשנעשים שינויים שגורמים לנו ליותר נוחות!

ובכן, מה שכחתי? אני מקווה שתוסיפו לרשימה זו ואולי אף תשלחו לי מחשבות שאוכל להוסיף אותן ל-Newsletter הבא. ואני חוזרת ואומרת, זה צריך להיות פרויקט מתמשך כול עוד הערות שליליות על התכונה שלנו ממשיכות גם הן.

תורגם מהאתר של ד"ר איליין ארון באישורה.

*הערת המתרגמת